תושבות ותושבי רמת הנגב היקרים,

לפני שנה עוד התפללנו לשחרורם של חטופים ולא האמנו שכעבור חצי שנה בשמחת תורה כולם שבו אלינו. מועקה גדולה הוסרה וסוף סוף משפחותיהם זכו לעסוק בריפוי ובאבל הפרטי שלהם.

לא שיערנו שכעבור חצי שנה נהיה שוב במלחמה קשוחה מול איראן ושוב מלחמה בצפון, המלחמה בבית ממשיכה, ושוב מילואים ושוב אימהות ואבות לא נושמים, ושוב אתגרי פרנסה, ושוב אין לימודים ושוב הארץ שלא שקטה... (אני כותב את האיגרת הזו והרדיו לא מפסיק  להוסיף  עוד ועוד יישובים מצפון ועד דרום שצריכים להיכנס למרחבים מוגנים).

ויש הרבה שמחזק. יש הרבה שנותן כוח. יש כל כך הרבה ביטויים לסולידריות, לערבות הדדית, למסירות, להשתדלות מכל הצורות ומכל הסוגים. זו תקופה קשה, אבל כבר למעלה מחודש אני רואה את תושבי רמת הנגב בכל התפקידים האפשריים, מגויסים, מתנדבים, מתאמצים כל אחד בדרכו וביכולתו, בעבודה ועם השכנים.

זה לא פחות מובן מאליו כמו שזה לא מובן מאליו שהטייסים ממחנה רמון שעצרו לתדלק במנטה שדה בוקר וכעבור שעתיים וחצי יתדלקו מעל עיראק לקראת תקיפה בטהרן. זה לא מובן מאליו לראות מילואימניק אחרי מאות ימי מילואים שוב יוצא והפעם ללבנון. זה לא מובן לראות סייעת נכנסת לכיתת פעוטות שיש אזעקה וזה לא מובן לראות מתנדבת צח"י ממשיכה לוודא שוותיקים שמתקשים ייכנסו למרחבים מוגנים, "זה לא מובן מאליו לראות את משאית האשפה שלכם נמצאת כאן" כתב לי מפקד מחנה רמון. זה נכון.

החברה הישראלית בכל רבדיה עומדת בצורה מדהימה בתקופה קיצונית להחריד באורכה וקיצונית בקצב האירועים בכל רגע נתון. המלחמות כבר מזמן לא קצרות כמו פעם, וקצב האירועים הוא על סטרואידים עם עוצמות תהודה עצומות. מלחמת ששת הימים (זה הכל שישה ימים) מהדהדת עד היום, ועכשיו, קצב האירועים מאז ה-7.10 כל כך עצום שאין מספיק ג'יגהבייט בלב, בראש ובזיכרון להכיל את הכמות. לכאורה קנינו את כל גודל האחסון האפשרי ועדיין אין מספיק מקום.

מצד שני, ייתכן ולא צריך להגדיל אחסון כמו שצריך להגדיל עשייה ולייצר תקוה שיכול להיות יותר טוב. זה מה שראיתי אתמול בביקור בניר עוז אצל רון בהט. רון, מנהל שיקום ובינוי של ניר עוז, התגורר במשך כמעט שנתיים במדרשת בן גוריון ומידי יום היה נוסע לניר עוז לפתוח את ההשקיה ולסדר עוד שביל, עוד גדר. ביקרתי אותו בשנתיים וחצי האחרונות לא מעט פעמים, אבל אתמול היה מרגש ומפעים במיוחד לראות את הבתים החדשים שנבנים ואת אלה שכבר מאוכלסים עם גינות מטופחות במשפחות שחלקן חזרו וחלקן חדשות, שדות חיטה מוריקים, טרקטורים חורשים וכלבים על הדשא. הכאב והאסון שהם עברו נוכחים ויש המון מורכבויות במקומות הכי רגישים והכי כואבים, אבל רון וחבריו חדורי עשייה להחזיר לעצמם חיים ראויים במקום שהם כל כך אוהבים. לי זה נותן תקווה.

זה נותן תקווה, זה נותן פרופורציה וזה מזכיר לנו שיש אנשים החיים בינינו שהיו עבדים בעזה, שהיו חטופים בעזה מתחת לאדמה והיום הם זורעים ושותלים, בונים ומתאבלים, זוכרים ומקימים.

כמו בניר עוז, כך גם ביישובי רמת הנגב. עשייה ברוכה, משמעותית, חלק ממסע ארוך של עם ישראל במדבר הזה. היה לא קל לבני ישראל, גם עכשיו. ואף על פי כן, תמיד, מאז ומעולם, כל יהודי וישראלי שאפו להיות בני חורין כבני אדם ולהיות בני חורין כאומה. זה אף פעם לא היה קל אבל עם ישראל יצא ממשברים גדולים בהיסטוריה שלו. וכמו שאמר רבי מאיר (אריאל) "עברנו את פרעה נעבור גם את זה"...

שיהיה לכם ולמשפחותיכם בכל רחבי הארץ חג שקט ומוגן. שתזכו להנות מיפעת הטבע שלפחות מסייע בתקופה המאתגרת הזו לראות מרבדים פרחים בצבעים שונים, עם גבים מלאים וגבעות מוריקות. גם זה לא מובן מאליו.

חג שמח

שלכן ושלכם,

ערן דורון - ראש המועצה